מה הופך את נטפליקיס להיות זאת שמייצרת את הסדרות הכי טובות

נטפליקס מייצרת את הסדרות הטובות והמדוברות ביותר בעולם בזכות שילוב מדויק בין מדע הנתונים (Big Data) לבין חופש יצירתי חסר תקדים, המאפשר לה לזהות ביקושים נסתרים אצל הקהל ולספק להם מענה כירורגי עוד לפני שהצופים ידעו שהם רוצים בכך. הסוד אינו טמון רק בתקציבי עתק, אלא ביכולת לפלח את העולם ל"אשכולות טעם" (Taste Clusters) ולייצר תוכן גלובלי שמרגיש לוקאלי, תוך יצירת תרבות צפייה חדשה המבוססת על סיפוק מיידי ומודל הבינג'.

החלטנו שהגיע הזמן לגלות לכם דברים שלא ידעתם על המנגנון המשומן שעומד מאחורי השלט שלכם ומהם הסדרות הכי טובות בנטפליקס בכל הזמנים. כולנו מכירים את הרגע הזה בסוף יום עבודה ארוך ומתיש. אתם צונחים על הספה, הגוף מבקש מנוחה והמוח מחפש בריחה למקום אחר. יש משהו מנחם כמעט, בידיעה שבלחיצת כפתור אחת מחכה לכם עולם ומלואו שנתפר בדיוק למידותיכם. התחושה הזו, שמישהו בצד השני של המסך "מבין" אתכם, אינה מקרית. היא תוצאה של מערכת יחסים פסיכולוגית וטכנולוגית שנבנתה בקפידה כדי לגרום לכם להרגיש בבית, ובו זמנית להשאיר אתכם מרותקים למסך עד השעות הקטנות של הלילה. זהו לא רק בידור, זוהי מערכת תמיכה רגשית מודרנית שמאפשרת לנו להתנתק מהמציאות ולהתחבר לסיפורים שנוגעים בנימי הנפש העמוקים ביותר שלנו.

כיצד אלגוריתם ההמלצות מעצב את התוכן עצמו?

האם ידעתם שהאלגוריתם של נטפליקס לא רק ממליץ לכם מה לראות, אלא לעיתים קרובות משפיע על איזה סדרות יופקו מלכתחילה? בניגוד לרשתות טלוויזיה מסורתיות שהסתמכו על תחושות בטן של מנהלי פרוגרמינג או קבוצות מיקוד מוגבלות, נטפליקס מחזיקה במידע התנהגותי עצום על למעלה מ 260 מיליון מנויים ברחבי העולם. החברה יודעת מתי אתם לוחצים על "השהה", מתי אתם נוטשים פרק באמצע, ואילו ז'אנרים אתם נוטים לצרוך בזה אחר זה.

הנתונים האלו מאפשרים לחברה לזהות ואקום בתוכן. דמיינו שף שיודע בדיוק איזה תבלין חסר לכל סועד במסעדה עוד לפני שהמנה יוצאת מהמטבח. כאשר נטפליקס זיהתה, למשל, שישנו קהל עצום שאוהב דרמות פוליטיות וגם מעריץ את השחקן קווין ספייסי (לפני השערוריות), היא ידעה בוודאות גבוהה ש"בית הקלפים" תהיה הצלחה מסחררת עוד לפני שצולם הפריים הראשון. זהו הימור מחושב המבוסס על סטטיסטיקה ולא על מזל.

יתרה מכך, השימוש בתגיות (Tags) הוא כה מפורט עד שהוא מגיע לרמות כמעט אבסורדיות. עובדים אנושיים יחד עם בינה מלאכותית מתייגים תכנים בקטגוריות ספציפיות כמו "דרמות רומנטיות עם דמויות נשיות חזקות המבוססות על ספרים מהתקופה הוויקטוריאנית". רמת הדיוק הזו מאפשרת להתאים את הסדרה הנכונה לצופה הנכון בזמן הנכון, ובכך להעלות דרמטית את אחוזי שביעות הרצון והמעורבות.

למה ההשקעה בתוכן מקורי היא האסטרטגיה המנצחת?

המעבר של נטפליקס מפלטפורמת הפצה לאולפן הפקה הוא אולי המהלך העסקי המבריק ביותר במאה ה 21. החברה הבינה מוקדם מאוד שבעלי התוכן המקוריים (כמו דיסני או NBC) ימשכו בסופו של דבר את הסדרות שלהם כדי להקים שירותים מתחרים. הפתרון היה להציף את השוק בתוכן מקורי משלהם, ובכמויות בלתי נתפסות.

הנתונים מדברים בעד עצמם:

• תקציב תוכן שנתי: נטפליקס מוציאה מדי שנה סכומים המוערכים ב 17 מיליארד דולר על הפקות תוכן.
• נפח הפקה: החברה משחררת מאות כותרים מקוריים בשנה, קצב שאף אולפן הוליוודי מסורתי לא יכול להתחרות בו.

הכמות הזו יוצרת אפקט פסיכולוגי של שפע אינסופי. המנוי מרגיש שתמיד יהיה לו מה לראות, ולכן ערך המנוי נתפס כגבוה מאוד ביחס למחיר. מעבר לכך, האסטרטגיה של "ירייה לכל הכיוונים" מאפשרת לנטפליקס לקחת סיכונים על תכנים נישתיים שאולפנים אחרים היו דוחים. מספיק שסדרה אחת מתוך עשר תהפוך ללהיט עולמי כדי להצדיק את ההשקעה בכולן. זוהי פילוסופיה עסקית שרואה בכישלונות חלק אינטגרלי מהדרך להצלחה, ולא כמשהו שיש להימנע ממנו בכל מחיר.

מה גורם ליוצרים הגדולים ביותר לעבור לנטפליקס?

אחת הסיבות המרכזיות לאיכות הסדרות היא היכולת של נטפליקס למשוך אליה את הכישרונות הגדולים ביותר בתעשייה, כמו שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי", "ברידג'רטון") וראיין מרפי ("אימה אמריקאית"). מה מושך אותם? התשובה היא חופש יצירתי וכסף, ובדיוק בסדר הזה.

באולפנים המסורתיים, יוצרים נאלצים להתמודד עם התערבות בלתי פוסקת מצד מנהלים, דרישות לשינויים בתסריט כדי להתאים לפרסומות או לרייטינג, ומגבלות צנזורה נוקשות. נטפליקס, לעומת זאת, מציעה גישה של "תן למקצוענים לעבוד". היא מספקת תקציבי עתק ומשחררת את הרסן האומנותי.

האנלוגיה המתאימה כאן היא ההבדל בין צייר שעובד כשכיר במפעל ומצייר לפי הזמנה, לבין אומן שמקבל קנבס ענק, צבעים ללא הגבלה ואמירה ברורה "צייר את החלום שלך". כאשר נותנים ליוצרים מוכשרים את הכלים להגשים את החזון שלהם ללא פשרות, התוצאה היא לרוב יצירות מופת טלוויזיוניות שפורצות גבולות וקובעות סטנדרטים חדשים לאיכות.

כיצד מודל ה"בינג'" שינה את חוקי המשחק?

ההחלטה של נטפליקס לשחרר עונות שלמות בבת אחת (Binge watching) הייתה מהפכנית. היא שינתה לחלוטין את הדרך שבה תסריטאים כותבים סדרות ואת הדרך שבה אנו צורכים אותן.

בטלוויזיה ליניארית, כל פרק צריך לעמוד בפני עצמו ולספק "קליף האנגר" (סוף מותח) שיחזיק את הצופה שבוע שלם. במודל הבינג', העונה כולה נכתבת כסרט ארוך של 10 שעות. זה מאפשר פיתוח דמויות עמוק יותר, עלילות מורכבות יותר וקצב סיפורי שונה לחלוטין. היוצרים לא צריכים לבזבז זמן בתחילת כל פרק על "מה היה בפרקים הקודמים", כי הצופה ראה את הפרק הקודם לפני דקה בדיוק.

המודל הזה יוצר לולאת דופמין חזקה במוח הצופה. הסיפוק המיידי, היכולת לשלוט בקצב הצפייה וההימנעות מהמתנה יוצרים חוויה אימרסיבית (טוטאלית) שקשה להתנתק ממנה. זה הופך את הסדרה לאירוע תרבותי מרוכז. כאשר כולם רואים את העונה החדשה של "דברים מוזרים" באותו סופ"ש, השיח ברשתות החברתיות מתפוצץ, והבאזז שנוצר הוא אפקטיבי יותר מכל קמפיין פרסומי ממומן.

השוואה בין מודלים של יצירת תוכן

כדי להבין את הייחודיות של נטפליקס לעומת המתחרים, הכנו עבורכם טבלה שמרכזת את ההבדלים המהותיים בגישה

מאפיין	מודל מסורתי (כבלים/ברודקאסט)	מודל נטפליקס (סטרימינג מודרני)
שחרור תוכן	פרק אחד בשבוע	עונה מלאה בבת אחת (ברוב המקרים)
קבלת החלטות	מבוססת רייטינג וקבוצות מיקוד	מבוססת Data ואלגוריתמים
קהל יעד	רחב ככל האפשר (מכנה משותף נמוך)	מפולח לנישות ספציפיות (Taste Communities)
אורך פרקים	קבוע (כ 42 דקות + פרסומות)	גמיש, בהתאם לצרכי הסיפור
גלובליות	הפקה מקומית לשוק מקומי	הפקה מקומית להפצה גלובלית מיידית

האם הגלובליזציה היא היתרון הסמוי הגדול ביותר?

אחד הפיצוחים הגדולים ביותר של נטפליקס הוא ההבנה שסיפור טוב הוא סיפור טוב, לא משנה באיזו שפה הוא מדובר. בעבר, הקהל האמריקאי (והעולמי ברובו) נרתע מצפייה בסדרות עם כתוביות. נטפליקס שינתה את זה.

הצלחות ענק כמו "משחקי הדיונון" (קוריאה), "בית הנייר" (ספרד) ו"לופן" (צרפת) הוכיחו שניתן לייצר להיטים בינלאומיים גם ללא שפה אנגלית. נטפליקס משקיעה משאבים אדירים בצוותים מקומיים ביותר מ 190 מדינות. הגישה היא "לוקאלי, אבל גלובלי". הם מחפשים את הסיפורים הכי אותנטיים בקולומביה, טורקיה או ישראל (כמו "פאודה" ו"שטיסל" שזכו להצלחה עולמית), ונותנים להם פלטפורמה שחושפת אותם למיליארדי עיניים.

המהלך הזה כפול בכוחו. ראשית, הוא מוזיל עלויות הפקה לעומת הוליווד. שנית, הוא מביא למסך גיוון תרבותי, נופים חדשים ושפות שונות, מה שמרענן את העין לצופה שכבר ראה הכל ושבע מהנוסחאות האמריקאיות השחוקות.

שאלות ותשובות שיעשו לכם סדר בראש

החלטנו לרכז עבורכם כמה שאלות בוערות שחוזרות על עצמן בדיונים על ענקית הסטרימינג, ולתת להן מענה מקצועי ומקיף.

מדוע נטפליקס מבטלת סדרות אהובות אחרי עונה או שתיים?

זוהי אחת הטענות הנפוצות ביותר של מנויים. התשובה טמונה במודל הכלכלי שנקרא "עלות מול תועלת גיוס". נטפליקס מנתחת האם עונה חדשה תביא מנויים חדשים או רק תשמר קיימים. סדרות ותיקות נוטות להתייקר (משכורות שחקנים עולות), ואם הן לא מייצרות "באזז" שמביא מצטרפים חדשים, האלגוריתם הפיננסי לעיתים ממליץ לחתוך אותן ולהשקיע את הכסף בתוכן חדש בעל פוטנציאל ויראלי.

האם הכמות באה על חשבון האיכות?

זוהי ביקורת לגיטימית. עם זאת, הגישה של נטפליקס היא להיות "הכל עבור כולם". בעוד ש HBO מתמקדת ב"בוטיק" של סדרות איכות, נטפליקס שואפת להיות גם ה"סינמטק" וגם ה"קניון". לכן, לצד יצירות מופת זוכות אוסקר ואמי, תמצאו גם ריאליטי טראש וסרטי אקשן גנריים. המטרה היא שכל בן משפחה, בכל גיל ובכל מצב רוח, ימצא משהו לראות. האיכות הגבוהה קיימת, היא פשוט שוחה בתוך אוקיינוס של אפשרויות אחרות.

איך נטפליקס מתמודדת עם התחרות הגוברת?

התחרות מצד דיסני+, אמזון פריים ואפל TV היא עזה. נטפליקס מתמודדת איתה דרך גיוון וחדשנות. היא נכנסת לתחום המשחקים (Gaming), מנסה שידורים חיים (כמו מופעי סטנד אפ), ומרחיבה את המותגים החזקים שלה ליקומים קולנועיים שלמים. היתרון שלה נשאר הראשוניות והממשק הטכנולוגי העדיף, שעדיין נחשב לנוח והאינטואיטיבי ביותר בשוק.

העתיד של הסיפור הטלוויזיוני

ההשפעה של נטפליקס על עולם התוכן היא בלתי הפיכה. היא לא רק מייצרת סדרות טובות, היא חינכה אותנו מחדש איך לצרוך סיפורים. השילוב בין טכנולוגיה מתקדמת שמכירה את המוח האנושי טוב יותר מאיתנו, לבין השקעה חסרת מעצורים ביוצרים, יצר סטנדרט חדש של איכות והפקה.

בעולם שבו תשומת הלב היא המשאב היקר ביותר, נטפליקס מצליחה פעם אחר פעם ללכוד אותה. היא עושה זאת על ידי יצירת תחושת שייכות לקהילה גלובלית שצופה, מתרגשת ומדברת על אותם דברים בו זמנית. בסופו של דבר, הסדרות הכי טובות הן אלו שגורמות לנו להרגיש משהו, ונטפליקס שכללה את היכולת ללחוץ על כפתורי הרגש שלנו לכדי אומנות תעשייתית מדויקת.